שמואל א ג:יא מדרש: איכה רבה, תנחומא בובר ומדרש שמואל

תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ וְעוֹלֵל לָמוֹ, אַיְיתֵי עֲלֵיהוֹן מִן דְּאַיְיתֵית עָלַי, דַּקְדֵּק עֲלֵיהֶן מַה דְּדִקְדַּקְתָּ עָלַי. וְעוֹלֵל לָמוֹ, קְטֵיף עוֹלְלָתֵיהוֹן כְּמָה דִּקְטַפְתְּ עוֹלְלָתִי. כִּי רַבּוֹת אַנְחֹתַי וְלִבִּי דַּוָּי. אַתְּ מוֹצֵא שֶׁבַּדָּבָר שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בּוֹ לָקוּ וּבוֹ מִתְנַחֲמִים, חָטְאוּ בְּרֹאשׁ, וְלָקוּ בְּרֹאשׁ, וּמִתְנַחֲמִים בְּרֹאשׁ. חָטְאוּ בְּרֹאשׁ, דִּכְתִיב (במדבר יד, ד): נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה. וְלָקוּ בְּרֹאשׁ, דִּכְתִיב (ישעיה א, ה): כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי. וּמִתְנַחֲמִין בְּרֹאשׁ, דִּכְתִיב (מיכה ב, יג): וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה' בְּרֹאשָׁם. חָטְאוּ בְּאֹזֶן, דִּכְתִיב (זכריה ז, יא): וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ, וְלָקוּ בְּאֹזֶן, דִּכְתִיב (שמואל א ג, יא): אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו. וּמִתְנַחֲמִין בְּאֹזֶן, דִּכְתִיב (ישעיה ל, כא): וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר מֵאַחֲרֶיךָ לֵאמֹר. חָטְאוּ בְּעַיִן, דִּכְתִיב (ישעיה ג, טז): כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם, וְלָקוּ בְּעַיִן, דִּכְתִיב (איכה א, טז): עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַיִם. וּמִתְנַחֲמִין בְּעַיִן, דִּכְתִיב (ישעיה נב, ח): כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן. חָטְאוּ בְּאַף, דִּכְתִיב (יחזקאל ח, יז): וְהִנָּם שֹׁלְחִים אֶת הַזְּמוֹרָה אֶל אַפָּם, וְלָקוּ בְּאַף, דִּכְתִיב (ויקרא כו, מא): אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי. וּמִתְנַחֲמִין בְּאַף, דִּכְתִיב (ויקרא כו, מד): וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם. חָטְאוּ בְּפֶה, דִּכְתִיב (ישעיה ט, טז): וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה. וְלָקוּ בְּפֶה, דִּכְתִיב (ישעיה ט, יא): וַיֹּאכְלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל פֶּה. וּמִתְנַחֲמִין בְּפֶה, דִּכְתִיב (תהלים קכו, ב): אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ. חָטְאוּ בְּלָשׁוֹן, דִּכְתִיב (ירמיה ט, ב): וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר, וְלָקוּ בְּלָשׁוֹן, דִּכְתִיב (איכה ד, ד): דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק. וּמִתְנַחֲמִין בְּלָשׁוֹן, דִּכְתִיב (תהלים קכו, ב): וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה. חָטְאוּ בְּלֵב, דִּכְתִיב (זכריה ז, יב): וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר מִשְׁמוֹעַ, וְלָקוּ בְּלֵב, דִּכְתִיב (ישעיה א, ה): וְכָל לֵבָב דַּוָּי. וּמִתְנַחֲמִין בְּלֵב, דִּכְתִיב (ישעיה מ, ב): דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלָיִם. חָטְאוּ בְּיָד, דִּכְתִיב (ישעיה א, טו): יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. וְלָקוּ בְּיָד, דִּכְתִיב (איכה ד, י): יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן. וּמִתְנַחֲמִים בְּיָד, דִּכְתִיב (ישעיה יא, יא): יוֹסִיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ. חָטְאוּ בְּרֶגֶל דִּכְתִיב (משלי א, טז): כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ. וְלָקוּ בְּרֶגֶל, דִּכְתִיב (ירמיה יג, טז): וּבְטֶרֶם יִתְנַּגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף. וּמִתְנַחֲמִין בְּרֶגֶל, דִּכְתִיב (ישעיה נב, ז): מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵֹּׂר. חָטְאוּ בְּהוּא, דִּכְתִיב (ירמיה ה, יב): כִּחֲשׁוּ בַּה' וַיֹּאמְרוּ לוֹא הוּא. וְלָקוּ בְּהוּא, דִּכְתִיב (ישעיה סג, י): וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב וְהוּא נִלְחַם בָּם. וּמִתְנַחֲמִין בְּהוּא, דִּכְתִיב (ישעיה נא, יב): אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם. חָטְאוּ בְּזֶה, דִּכְתִיב (שמות לב, א): כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ. וְלָקוּ בְּזֶה, דִּכְתִיב (איכה ה, יז): עַל זֶה הָיָה דָּוֶה. וּמִתְנַחֲמִין בְּזֶה, דִּכְתִיב (ישעיה כה, ט): הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ. חָטְאוּ בְּאֵשׁ, דִּכְתִיב (ירמיה ז, יח): הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ. וְלָקוּ בְּאֵשׁ, דִּכְתִיב (איכה א, יג): מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ. וּמִתְנַחֲמִין בְּאֵשׁ, דִּכְתִיב (זכריה ב, ט): וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב, חָטְאוּ בְּיֵשׁ, דִּכְתִיב (שמות יז, ז): הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ, וְלָקוּ בְּיֵשׁ, דִּכְתִיב (איכה א, יב): אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי. וּמִתְנַחֲמִין בְּיֵשׁ, דִּכְתִיב (משלי ח, כא): לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. חָטְאוּ בְּכִפְלַיִם, דִּכְתִיב (איכה א, ח): חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלָיִם. וְלָקוּ בְּכִפְלַיִם, דִּכְתִיב (ישעיה מ, ב): כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ. וּמִתְנַחֲמִים בְּכִפְלַיִם, דִּכְתִיב (ישעיה מ, א): נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם. סְלִיק אַלְפָא בֵּיתָא קַדְמָאָה

להגיד למלך חלומותיו ויבואו ויעמדו לפני המלך (דניאל שם), כולם באו שלא להנייה לאחד מהן, התחיל לדבר עמהם, שנאמר ויאמר המלך חלום חלמתי ותתפעם רוחי לדעת את החלום, וידברו הכשדים למלך ארמית, מלכא לעלמין חיי אמר חלמא לעבדך ופשריה (נתחווה) [נחוא] (דניאל ב ג ד), אמר להם נבוכדנצר יודע אני את החלום, אם אומר אני אותו לכם אתם אומרים לי דברים של כזבים, ותאמרו זהו פתרונו, אלא אמרו את החלום ואני יודע שאתם אומרים לי פתרונו, שנאמר (להן חלמא אמרו לי ואנדע די פשריה תהחוון) [והן חלמא ופשרה תהחון] (שם שם ו), ענו תנינות ואמרין (למלכא) מלכא חלמא (יימר) [יאמר] לעבדוהי (ופשריה) [ופשרה] נהחוה (שם שם ז), אמר להן נבוכדנצר ה אני אומר לכם אמרו לי ואתם אומרים לי אמור [לנו], כך אתם סבורים שאתם מסיחים עמי עד הצהרים והולכים להם (דיהן) [די הן] חלמא לא תהודענני (חדא) [חדה] היא דתכון (שם שם ט), קלווסים (פי' גזירתכון) אחת אני מוציא עליכם ואתם נהרגים, (ומילא כזיבא) [ומלה כדבה] (ושחיתא) [ושחיתה] הזדמנתון (למימר) [למאמר] קדמי (שם), דברים של כחשים נכנסתם לומר לפני, עד די עידנא ישתנא, ענו כשדאי קדם מלכא ואמרין לא איתי (אינש) [אנש] על יבשתא די מלת מלכא (יכול) [יוכל] (להחוויא) [להחויה] כל קבל די כל מלך רב ושליט (מי לא כדנא) [מלה כדנה] לא (שאיל) [שאל] לכל חרטם ואשף (וכשדאי) [וכשדי] ומלתא די מלכא (שאיל יקירא) [שאל יקירה] ואחרן לא (איתוהו) [איתי] די יחונה קדם מלכא להן אלהין די (מדוריה) [מדרהון] עם בשרא לא איתוהי (שם שם ט י יא). כשהיה בית המקדש קיים, היה אדם מבקש דבר והוא שואל באורים ותומים, כשהיה אלוהו של עולם דר עם בישרא היה אדם מבקש דבר, והוא אומר לו לכו ושאלו בו, אמרו (לא איתוהו עם בשרא) [עם בשרא לא איתוהי], ומלתא די מלכא שאל יקירה שם שם יא) נבואה היא צריכה, ואין יקירא אלא נבואה, כשם שאתה אומר ודבר ה' היה יקר וגו' (ש"א ג א), ואחרן לא איתי די יחונה קדם מלכא (דניאל שם), ואחרן ואהרן, אמרו לו אילו היה לך אחד מבני בניו של אהרן היה מתעטף באוים ותומים ואומר לך. כל קבל (דנא) [דנה] מלכא בנס וקצף (סגיא) [שגיא] (שם שם יב), אתמלא עליהם חימה, אמר להם וכך היה בית המקדש יפה ונתתם לי עצה שאחריבנו, מיד ואמר להובדה (לחכימי) [לכל חכימי] בבל (שם שם), יצאת קלווסים כן, שנאמר ודתא (נפקית) [נפקת] וחכימיא מתקטלין ובעו דניאל וחברוהי (להתקטלא) [להתקטלה] (שם שם יג), אמר ר' יוסי ב"ר חנינא ואיתבע דניאל וחברוהי להתקטלא, התחיל דניאל אומר לאריוך על מה דתא (מהחצפא) [מהחצפה] מן קדם מלכא אדין מלתא הודע אריוך לדניאל (שם שם טו), א"ל דניאל אני מראה לו את הדבר, אדין אריון (בהתבהלא) [בהתבהלה] הנעל לדניאל קדם מלכא (שם שם כה), אמר לו נבוכדנצר האיתך כהל להודעתני (חילמא) [חלמא] די חזית ופשרה (שם שם כו), השיבו דניאל מיד ופירש לו, אבל בנו בלשצר א"ל לדניאל כשבא לפניו לפרש לו מה דפס יד כתבא, אז אמר לו אנת הוא דניאל די מן בני גלוותא די יהוד וגו' (שם ה יג), לפיכך דורש ר' יוסי שגם נבוכדנצר א"ל כן אנת הוא דניאל (שם), וכי לא היה מכירו שאמר לו אנת הוא דניאל, אלא אמר לו יש בך כח לומר לי דבר זה, אמר לו הן, א"ל אימתי, א"ל לא שלשים יום, לא עשרים יום, אלא לילה אחת המתן לי, אדיין דניאל לביתה אזל ולחנניה מישאל ועזריה חברוהי מלתא הודע (שם ב יז), כדי שיתפללו עמו, שנאמר ורחמין (למבעי) [למבעא] מן קדם (אלהא) [אלה] וגו' (שם שם יח), אדין לדניאל בחזוא די ליליא רזא גלי, אדיין דניאל ברך (לאלהא) [לאלה] שמיא (שם שם יט). בעולם הזה היתה הנבואה לאחד מאלף, אבל לעולם הבא תהיה הנבואה על כל אדם שנאמר והיה אחרי כן אשפך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם וגו' (יואל ג א).

ויאמר ה' אל שמואל הנה אנכי עושה דבר בישראל (שמואל א' ג' י"א), רבי שמואל בר רב נחמן אמר זו שביית הארון. ביום ההוא אקים אל עלי וגו' והגדתי לו כי שופט אני וגו' ולא כהה בם (שם שם י"ב י"ג), לא גער בהון. ולכן נשבעתי לבית עלי (שם שם י"ד), רב כהנא הוה קאים ומצלי והוי רבי חייא בר אבא קאים מצלי קודמוי, כיון דחסל רבי חייא בר אבא לא בעא דיפסוק קודם רב כהנא, אמר ליה רבי חייא בר אבא כן אתון נוהגין בבבל מצערין רברביכון, אמר ליה לית רבי ידע דאנא ממשפחת עלי קא אתי, שכתוב בו אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם (שם שם) (אמר ליה) בזבח ובמנחה הוא דאינו מתכפר אבל מתכפר בתפלה, וצלי עלוי והאריך ימים, עד דאתעבדון [שערוי] סמוקין כהלין דקקיא.